היו שנים שכל מה שחשבתי, הכרתי וידעתי זה, שהחיים מתחילים ונגמרים בעבודה ובגידול הילדים וכל מה שקורה תוך כדי, פשוט קורה, התמודדתי על אוטומט והמשכתי הלאה.

החיים עברו לידי ולא דרכי. לא נהניתי מהחיים וגם לא ידעתי שאני לא נהנית מהם, הייתי משוכנעת שזו מהות החיים. ובנוסף, היה את המצב הכלכלי שלא אפשר לי להרים את הראש או לדמיין שאפשרי לחיות אחרת.

אלה היו חיי עד גיל 40, הגיל בו הכל קרס עבורי.

התפנית החלה כשהילדים עזבו את הבית וחשתי ריק גדול מאוד שלא ידעתי כיצד למלא אותו מבלי להשתעבד למשימות. גם הזוגיות שלי היתה ריקה מתוכן והפנמתי שנאחזתי בה בגלל תבניות פרימיטיביות שלפיהן גדלתי.

אני זוכרת איך באחד הימים נעמדתי מול המראה, התבוננתי בעצמי ובמראה הכבוי שלי והתחלתי לשאול את עצמי בקול "מי אני בכלל?", "מה מגדיר אותי?" ו- "אם לא אהיה בזוגיות או בעבודה אז מי אהיה?"

לא הכרתי את עצמי. כל מה שראיתי זה את העיניים העצובות, הפנים הנפולות ואור שהיה כבוי בתוכי, ועלו בי שאלות שלא העזתי לשאול אף פעם.